את ההחלטה על הקמת היחידה המיוחדת ללוחמת הנסתר קיבל הרמטכ״ל בר-לב עם חזרתו לארץ של אלוף אליהו רוזן מתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון בסוף שנות השישים. רוזן עמד אז בקשר עם ה-CIA, ונחשף לכמה מהאופרציות של הממשל האמריקאי במסגרת תוכניות כמו MKUlktra, שבהן נעשה שימוש בשיטות בלתי קונבנציונליות להשפעה על חיילי ואזרחי האויב, כמו השפעה באמצעות סמים משני תודעה וניסויים לרתימת כוחות פראנורמליים. במילים אחרות, שימוש בשכל ובנפש האנושית עצמם ככלי נשק מסוג חדש.

​

אלוף משנה בן ברוך, אתה באת לספר לנו סיפורים?

​

זימנתם אותי לכאן כדי לשמוע את הסיפור מהצד שלי ואותו אני מספר.

​

ביקשנו אותך כדי להבין כיצד נמחקו מעל פני האדמה, ללא זכר, ארבעה עשר חיילי צה״ל ושמונה לוחמי מוסד. אתה פיקדת על המבצע בפורדו. ואתה מספר לנו מעשיות על סמים וכישוף?

​

כל מילה אמת. הגיע הזמן שהסיפור יישמע, אבל כדי לספר אותו אני צריך לחזור להתחלה. חשוב שהכל יהיה רשום בפרוטוקול. השמועות במטכ״ל אמרו אז שרוזן השתתף כנסיין באחד מהניסויים שנערכו בשנות השישים בסם LSD, ושהוא חזה בלוחמים במארינס מפוצצים מוקשים בכוח המחשבה וגורמים ללב של בעלי חיים לדמום באמצעות כישוף מסוג כלשהו. חוץ מהשמועות, מה שידוע הוא שבר-לב הורה לו להקים יחידה מקבילה בצה״ל שתהיה כפופה ישירות למטכ״ל. בשנות השישים והשבעים רוזן גייס לשורות הימל״ן כמה קצינים בולטים ומשך אליו מספר חיילים מצטיינים מיחידות מובחרות ומאגף המודיעין. הם ישבו בחרמון, התאמנו בשלג והתמחו בסוגים שונים של מאגיה ולוחמה פסיכולוגית, עד שבאוקטובר 1973 חלקם נפל בקרב וחלקם בשבי. בזמן השבי התפרסמו בעיתונות הסורית ידיעות על חוקרי שבויים שיצאו מדעתם בזה אחר זה, מתו בנסיבות מסתוריות או עלו באש באופן ספונטני. במטכ״ל ייחסו זאת ליחידה וקיוו שהכשרתם תסייע להם לשרוד את השבי. התקוות התבדו. שלושה מקציני ולוחמי הימל״ן התאבדו בכלא הסורי ורוזן היה היחיד שחזר, אבל בשל דרגתו וסודיות היחידה, הוטלה צנזורה חריפה על כל הפרשה והוא בילה את שארית חייו עם שומרים שהוצמדו לו על ידי השב״כ, דואגים שלא יספר דבר לאיש. המשפחה שלו סבלה מכך לא פחות, אבל הוא כנראה איבד את שפיותו ממש והתאבד כמו חבריו, בסוף שנות השבעים. יש מי שטוענים שזו לא הייתה התאבדות, אבל אין לתאוריה הזו תימוכין והרוב רואים בה קונספירציה ותו לא. מיותר לציין שכל מסמכי היחידה נתפסו על ידי הסורים. ביחידה לא יודעים על התקופה הזאת כמעט כלום. לאור הכישלון התוכנית נקברה למשך שנים ארוכות. אף רמטכ״ל לא רצה לגעת בימל״ן. במשך שלושים שנה היחידה הייתה בקיפאון, רוח רפאים של ארכיונים.

​

תתקדם בבקשה.

​

אני מגיע לזה. השינוי הגיע באינתיפאדה השנייה. רבים מכירים את הסיפור של המכון לחקר תורת המערכה, הגוף המפורסם של תת אלוף שמעון נוה שניסה ללמד קצינים בכירים חשיבה צבאית דרך הכתבים של דלז וגואטרי, ליוטאר, ועוד פילוסופים צרפתים בלתי מובנים בעליל. לדעתי, הדבר היחיד שהקצינים למדו במכון הזה הוא איך לנסוע עם טנקים דרך בתים במקום למחוץ מכוניות בסמטאות. מעטים יודעים שבמקביל צה״ל הפעיל בשיתוף עם האוניברסיטה העברית תוכנית שבה למדו קצינים בכירים לנתח את המציאות הביטחונית והגיאו-פוליטית הישראלית דרך פריזמה של תורת הנסתר היהודית. זה התחיל כהתארגנות עצמאית של מספר קצינים וקיבל גושפנקא דרך הרמטכ״ל מופז בעידוד אחד מבניו. בזמנו התוכנית קיבלה אזכורים מעטים, הבולט שבהם בטור של מאיר שלו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, שכתב על שינוי כיוון מדיני שבא לידי ביטוי בחיי הרוח של דור המילניום, והזכיר אגב כך חבר משפחה שבנו לומד בתוכנית. זה היה אני. במקביל, פרשת ״המתנחל המכשף״ התחילה להכות גלים. הפרטים מוכרים לציבור.

​

אכן, אלוף משנה בן ברוך, מוכרים לציבור וגם ידועים כשטויות, גוזמאות והמצאות.

​

אז אולי אחדש לכם. באחד הימים המתוחים של חודש אפריל 2002 הגיע צעיר פלסטיני למחסום ג׳למה. הוא הלך בצורה חשודה ולבש דובון צה״לי למרות שהיה חם מאוד. הכוח המנומנם במחסום ביקש ממנו לעצור, ומפקד פלס״ר גולני, רב סרן פסטרנק, שהיה בדיוק בסיור באזור ועמד עם הרכב שלו לצד המחסום, שם לב להתרחשות ויצא לכיוונו. כל העניין נמשך לא יותר מכמה שניות. פסטרנק נעמד מולו ובין רגע הפלסטיני נשכב על הרצפה, ידיו פרושות לצדדים. פסטרנק הורה לכוח להזעיק חבלנים ולעצור את המחבל, שהתברר שלבש על גופו חגורת נפץ. העדויות של החיילים שהיו במקום היו מגוונות, אבל בכולן בלט דבר אחד: פסטרנק לא עשה דבר מלבד להביט בפלסטיני. המחבל, רג׳א חמיד ברדוויל, היה מבולבל בחקירה. אמר דברים לא ברורים, ניסה לטעון שהוא לא מי שהם חושבים שהוא, שהוא בכלל יהודי, שהוא חייל, שכישפו אותו. החוקרים לא הצליחו להבין אותו, אבל חקירת הרקע שלו הראיתה שהוא הופעל על ידי גורמים באיראן. החקירה הודלפה לתקשורת, וכך התחיל והפסטיבל סביב המתנחל המכשף. בהתחלה כינו אותו הקצין המכשף, אבל בעקבות תחקיר עיתונאי נודע שהוא הגיע מקהילה רוחנית אלטרנטיבית בעפרה, והמסתורין הזה האפיל על היותו קצין בצה״ל. בקצרה, זה הגיע לכל מקום, עד כדי כך שפסטרנק ביקש להשתחרר משירות ונעלם מהעין הציבורית. אף אחד לא ידע לומר להיכן נעלם.

​

איך זה שייך לענייננו, אלוף משנה בן ברוך? להזכירך, אתה פיקדת על כוח שהיה אמור להשמיד את המתקן בפורדו, והיית אחראי על עשרים ושניים לוחמים. המשימה שלך הייתה ברורה. הזהירו אותנו שאתה אוהב להפליג בדמיונות. איך כל הסיפורים האלה קשורים לעובדה שהכוח שלך נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ואילו אתה הופעת פתאום בקרייה כאילו עשית טלפורטציה, שבועיים אחר כך?

​

אתם מוזמנים לחשוב שמדובר בסיפורים, אבל כדי שתבינו איך קרה מה שקרה, יש פרטים רבים שצריך לחשוף. כך או כך, ההיסטוריה תשפוט אותי, בטח לא הוועדה הזו.

​

אלוף משנה בן ברוך, דע את מקומך. אנחנו מאבדים סבלנות.

​

אני מתנצל. תנו לי להמשיך בבקשה, אני אגיע לאירוע שלשמו התכנסנו כאן, אני מבטיח. כעשור אחרי היעלמותו של פסטרנק קיבלתי טלפון מלשכת הרמטכ״ל. כמובן שחשבתי בהתחלה שזאת טעות. באותה תקופה הייתי סגן אלוף במילואים, אחרי שירות של כשני עשורים שכללו פיקוד על יחידות מובחרות ועיטור העוז על מבצע אסטרטגי במלחמת לבנון השנייה שלא ארחיב עליו כאן. כשקיבלתי את הטלפון הייתי בפתחה של תקופה חדשה בחיים שלי. חזרתי מטיול של מספר חודשים במזרח שבהם למדתי בודהיזם והתמחיתי בשמאניזם טיבטי. גם על כך לא ארחיב יותר מדי, את קורותי בימים ההם אפשר לקרוא בספר שהוצאתי בזמנו. כשחזרתי לארץ הקמתי בית ספר ללימודי שמאניזם בעין יהב שבערבה, אבל לא הספקתי להשלים אפילו מחזור אחד לפני שנאלצתי להתגייס מחדש. כשהרמטכ״ל מבקש – אתה מתייצב. אשתי לא אהבה את זה, אבל כבר בשיחת הטלפון הראשונה הבנתי שאין ברירה. כשנכנסתי לחדר הדיונים בקרייה כבר ישבו בו פסטרנק והרמטכ״ל. אתם יכולים לדמיין את הפרצוף המופתע שלי. מה עושה כאן המתנחל המכשף? היה לו מבט מיוחד בעיניים, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו, אפילו לפני הרמטכ״ל. אין לי מילה אחרת חוץ מ״מכושף״. החלפנו קצת נימוסין, הוא לא ממש סיפר מה קרה לו מאז שנעלם, אבל מהר מאוד, עוד בישיבה הראשונה הזו, הבנתי למה הרמטכ״ל השתכנע ממנו שצריך להקים מחדש את הימל״ן. היה לו כושר שכנוע אדיר. הוא היה כריזמטי מאוד ובקיא בתולדות היחידה ותורות סוד שונות – בתאוריה ובמעשה. מי היה מאמין שהוא נעלם אחרי תפקיד ביניים. הרושם ממנו היה שהוא מיועד לתפקיד אלוף לכל הפחות. מייד התחברנו באהבה שלנו להשפעה על המציאות. הוא היה בקטע של מאגיה מקומית – כנענית, יהודית, ערבית, הוא ידע הכל. הוא ידע לשלוף מקורות ולצטט מחקרים מהזיכרון בצורה על-טבעית ממש. ואני לא נוטה לקרוא לדברים על-טבעיים. כל מה שאנחנו עושים הוא חלק מהטבע, גם המבצעים המורכבים ביותר. היה בו משהו מרתיע אבל מושך מאוד. הוא היה צעיר ממני אבל לעתים הרגשתי כאילו הוא בעל הסמכות. במידה מסוימת, הוא אכן היה. הרמטכ״ל ביקש שנפקד על הימל״ן יחד. לא כמפקד וסגנו, אלא שני מפקדים. בהתחלה הרמתי גבה, אבל בקשה כזו לא מגיעה כל יום. מבחינתי זה היה סוג של חלום. עד אז הכרתי רק את השמועות. בימים שלאחר מכן קיבלנו, פסטרנק ואני, גישה לארכיונים ולמסמכים מסווגים. חתיכה-חתיכה הרכבנו את הפאזל: למדנו את ההיסטוריה של היחידה, קראנו על מבצעים מסמרי שיער שעד היום אני, אפילו אני, מתקשה להאמין שקרו, והסקנו מסקנות מהכשלונות.

​

כנראה שלא מספיק, אם נכשלתם בצורה כל כך חריפה.

​

זה לא היה אמור לקרות ככה. בהתחלה הדברים עבדו. תכננו הכל כמו שצריך. בנינו תוכנית עבודה מסודרת: כמה חיילים אנחנו צריכים, ומאיפה? מה יהיה מסלול ההכשרה? נפגשנו עם מקבילינו בצבאות של מספר בעלות ברית באפריקה וקיבלנו מהאמריקאים גישה מסוימת לארכיון של תוכניות ה-CIA. בעזרת היחידה הטכנולוגית של אמ״ן תכננו כמה כלים ומכשירים שהיינו זקוקים להם, בעיקר למבצעי השפעה מרחוק. היום זה לא מה שהיה פעם – אתם בטח מכירים כישוף סימפתטי מהעולם העתיק, השפעה באמצעות דמיון וכולי. היום אנחנו קצת יותר מתוחכמים מזה, למדנו לרתום את הכוח של AI לצורך טיוב מערכות הקסם הללו. אבל שם, בחדר המואר בניאון, בבסיס הסודי במרכז הארץ, עם מזגן מקפיא, החושים שלי התחדדו ונזרע בי זרע הספק לגבי פסטרנק.

​

תסביר בבקשה.

​

אחרי ישיבה עם כמה מאנשי היחידה הטכנולוגית, ביקשנו להישאר לבד עם הקצין הבכיר, שהיה לו את הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר, כדי לתכנן את הכלי בפועל. כדי ליצור אותו היינו צריכים לרתום את התודעות של לפחות מחצית מאזרחי ישראל, בזמן השינה, כך שהם לא יהיו מודעים לכך בכלל. התכוונתי להתחיל לחש שיגרום לו להבין באופן פנימי איך זה יפעל, אבל הוא קטע אותי מייד ואמר באופן שלא משתמע לשתי פנים שזה לא אפשרי. המנדט שלהם נגמר בקו הירוק. אסור להם לבוא במגע עם אזרחי ישראל. ניסיתי לדון איתו באפשרויות, ואפילו לחשתי לפסטרנק שאולי כדאי שניקח את הפרויקט הזה לשב״כ, אבל פסטרנק פשוט קם ממקומו והתחיל להסתובב בחדר, מתוח כמו אריה בכלוב. אחרי דקה כזו הוא נעמד מול הקצין והתחיל לדקלם מילים בשפה שהייתה קרובה לעברית אבל לא ממש. אחר כך הבנתי שזה היה ניב פיניקי מאוחר. בפשטות, הוא הכריח את הקצין לעשות מה שאנחנו רוצים. עזבתי את החדר מייד. לא הייתי מוכן לקחת חלק בכישוף שחור, בטח שלא על אנשים שלנו. לקחתי את הטלפון ותכננתי להתקשר באותו רגע ללשכת הרמטכ״ל, אבל פסטרנק השיג אותי במסדרון והניח לי יד על הכתף. זה לטובה, הוא אמר. שום נזק לא נעשה, והתועלת תגבר בכל מקרה. הפנים שלו היו כל כך רגועות ומשהו בתנוחת הגוף שלו, בזווית שהוא עמד מולי, ריככה אותי. השתכנעתי. היום אני לא בטוח שזו לא הייתה עוד טכניקה שלו. אבל באותו רגע הבנתי למה הרמטכ״ל ביקש ששנינו נפקד על היחידה. לבן, שחור. יאנג, יין. בכל מקרה, המשכנו עם התוכנית. השורות התמלאו, האימונים החלו. אפילו השגנו מעמוס אביבי האגדי מגילות כנעניות גנוזות שהיינו צריכים בשביל תוכנית האימונים במאגיה מקומית, דברים שאיש לא השיג לפני כן. שלחנו חוליה להתמחות בטקסים של שתיית חרמל עם בדואים בנגב. עלינו על הגל. המבחן הראשון הגיע במבצע צוק איתן – הגשמנו שם כמה יכולות שבהמשך עזרו לנו עם חיסול סינוואר.

​

אתם חיסלתם את יחיא סינוואר?

​

אה, כן, ודאי. אבל אני לא מדבר על יחיא. זה לא היה הדבר החשוב. אני מתכוון לאח שלו, יוסף סינוואר.

​

יוסף סינוואר?

​

בעל הכוח האמיתי ברצועת עזה. כנראה המכשף החזק ביותר שאי פעם היה ברצועה, בטח שבחמאס. לפי מה שידוע לנו הוא למד במצרים אצל שייח' נאסר אל-עזיזי. הייתה לו ברית עם ג׳ין שבזכותה חמאס הצליחו לשבש את ההערכות המודיעיניות ולהרדים את כל מערך ההגנה בישראל לפני השביעי באוקטובר. הוא נהג להשתמש בקמעות עם פסוקים מהקוראן שנכתבו באפר מגופות שהידים. הוא היה מחלק אותם עוד בימי האינתיפאדה השנייה למחבלים מתאבדים שהיו מטמינים אותם במטענים, וזה היה גורם להרס אדיר. כל מערך הרקטות של חמאס חייב לו את ההצלחה שלו – בלי הקמעות שהוא היה מייצר הם לא היו מצליחים לעבור את ההגנה של כיפת ברזל. אספנו עליו מודיעין במשך שנים. ידענו שלהגיע אליו פיזית לא יהיה אפשרי, כי הוא ידע להסוות את עצמו, לשנות את הצורה שלו. אבל גם ידענו שהוא נוהג להתפלל בלילת אל-קדר ולזמן את עצמו לתוך החלומות של חיילי צה״ל במטרה להשיג מודיעין או לזרוע פחד ובלבול. לא מעט חיילים יצאו על סעיף נפשי אחרי שהוא הגיע לחלומות שלהם. אז חיכינו בסבלנות עד שהוא יזמן את עצמו לאחד החיילים ביחידה. וכשזה קרה, הוא ידע מה לעשות.

​

מה הוא עשה?

​

הבטחתי לקחת את הסוד הזה איתי לקבר. זו שיטה עוצמתית מדי. אני יכול לומר רק שהיו מעורבים בזה קערות השבעה מהמאה השישית. יוסף סינוואר, כך או כך, כבר לא נמצא במימד הזה.

​

בסדר, אל״מ בן ברוך, אנחנו בכל מקרה סוטים מהנושא. בוא נגיע לפורדו, בבקשה.

​

כרצונכם. לפורדו הימל״ן הגיעה כיחידה מגובשת ומוערכת. כבר הוכחנו את היכולות שלנו בעזה, בלבנון, בסוריה ובמקומות נוספים. אבל הפעם זה היה משהו אחר. הייתה סיבה שלקח זמן עד שהפציצו את האתר הזה.

​

ידוע. הוא היה קבור עשרות מטרים מתחת לאדמה ולצה״ל לא היו פצצות מתאימות.

​

זה מה שסיפרו בתקשורת. אבל הסיפור האמיתי הוא שהמקום היה מוגן בכישוף עוצמתי ביותר, שעבר בירושה מהאימאם הראשון עלי אבן אבי-טאלב במורד הדורות. ידענו מעט מאוד על הכישוף הזה ולכן לא ידענו איך להסיר אותו. ידענו רק שפגיעה לא זהירה במקום תחזיר את המהדי, האימאם הנעלם, מה שיעניק לאיראן כוח בלתי מוגבל שתוכנית הגרעין תחוויר לידו.

​

אז מה עשיתם?

​

במזל, יצר איתנו קשר בנו של השאה, רזא כורש עלי פהלווי, דרך שר הביטחון. הוא סיפר לנו על מחתרת מאגית זורואסטרית שמתאמנת בטהרן ליום פקודה והעירה את התאים הרדומים שלה ברחבי איראן. אחד החדית׳ים הפחות מוכרים מספר על מאמיני אור וחושך שיביסו בעתיד את בניו של המתחרה. הפרשנות טוענת שמאמיני אור וחושך הם הזורואסטרים, ובניו של המתחרה הם ממשיכי דרכו של עלי, בן דודו של מוחמד. זה היה קצה חוט טוב, ויצרנו איתם קשר. אבל מודיעין חייבים לעשות. מהבדיקות שביצענו עלה שייתכן שמדובר במלכודת. שהמחתרת הזו בעצם משתפת פעולה עם המשטר. ואז תפסנו ידיעת זהב מבחינתנו, במהלך מבצע סייבר שכלל קריאה של מחשבות מנהיג המחתרת באמצעות ממשק מוח-מחשב. מה שראינו שם זה שהוא נוהג לקיים טקסי מאגיה מינית עם חברים נוספים במחתרת, גברים כולם. לא אכביר במילים, רק אספר שכשהגענו לטהרן ונפגשנו איתו הוא כבר היה בכיס שלנו. זה כנראה היה גיוס הסוכן הכי מוצלח בהיסטוריה של היחידה.

​

בסדר, אל״מ בן ברוך, נניח שאנחנו מאמינים למה שאתה מספר כאן. מה קרה בפורדו?

​

לפורדו הגענו חמישה עשר מלוחמי היחידה, כולל פסטרנק ואנוכי, ושמונה לוחמי מוסד שצוותו אלינו. היה לפנות בוקר. אני זוכר כל רגע. מאחורי ההרים היה אפשר להבחין ברמז של ורדרדות. איתנו היה המגוס הזורואסטרי. היינו מוכנים. אתם צריכים להבין, המתקן בפורדו בנוי על חורבות מקדש אש גדולה שעל פי המסורת קיימת מאז בריאת העולם, ונוכחותו של אהורה מזדה, האל הזורואסטרי, עדיין נמצאת שם. המיקום של האתר נבחר במיוחד על ידי המשטר בגלל שיש לו הילה רוחנית הפוכה שמסייעת להם להסתיר את מה שמתרחש שם. אז המבצע כלל מספר חלקים. תחילה, אחת החוליות ביצעה במרחק של כמה מאות מטרים מהכניסה טקס בהדרכת המגוס כדי לזמן את כוחות אהרימן, מקור הרוע ומנהיג השדים, הדיווים. הנחת העבודה הייתה שביצוע הטקס בנוכחות אורניום מועשר תרכך את שכבות החומר שבאדמה ותקל על פגיעה קינטית בהמשך. חוליה נוספת הניחה סביב האתר קמעות עתיקים בשפה האווסטית שמיועדים דווקא לגירוש הדיווים, במטרה ליצור התנגשות אנרגטית בין כוחותיו של אהרימן ואהורה מזדה שתשבש את המערכות באתר. כאן התחלנו לראות שמשהו קורה. עדיין היינו במרחק ביטחון מהאתר, אבל שמענו אזעקה בוקעת ממנו וראינו כמה רחפנים עולים לסרוק את האזור ומתרסקים מייד עם עלייתם לגובה. השיבוש התחיל לעבוד. עכשיו הגיע הזמן לשיא המבצע. אני, פסטרנק והמגוס, בלווית מספר לוחמי מוסד, התקרבנו לאחד השערים. קיווינו שלחש ההסוואה המטכ״לי יעבוד, ובכל מקרה היה נראה שהמערכות באתר היו משובשות למדי בשלב הזה. הלב שלי דפק כמו מכונה. נשמתי והרגעתי אותו. שמתי לב שפסטרנק, שהלך כפוף לידי, היה תזזיתי. סימנתי לו עם היד אבל הוא כאילו לא ראה אותי. זו תופעה שכבר שמתי לב אליה אצלו בעבר – הוא היה נכנס לפעמים למין טראנס, לא רואה אף אחד, וכמה שעות אחר כך אי אפשר היה לדבר איתו. הוא נכנס למקום אחר. אבל עכשיו לא היה לי זמן לחשוב על זה. כשהגענו לפתח, התחבאנו מאחורי סלע ענקי והמגוס הוציא את ההאומה. עד שלא ראיתי אותו בעיני, הייתי בטוח שהוא שייך למיתולוגיה, אגדה ולא יותר. האומה הוא הצמח המקודש לזורואסטרים. אבל המגוס לא הוציא שרביטן או אחד מהצמחים האחרים שמשמשים היום בטקסים, אלא את ההאומה המקורי. כמובן, חייכתי לעצמי באותו רגע, ברור שזו פטריית פסילוסיבין. המגוס חילק לכל אחד מאיתנו כמה פטריות. הבטנו אלה באלה והכנסנו אותה לפה. היה לה טעם מר, אבל לעסתי בתאווה. התכנון היה לדקלם את השמות המפורשים של אלוהים, אהורה מזדה ואהרימן במקביל, במקהלה, עד לשיא העלייה של הטריפ. לפני כן הצבנו בפינות השער שני מכשירים שפיתחנו בעזרת היחידה הטכנולוגית, שלא אוכל לחשוף כאן, שהיו אמורים ליצור שדה אנרגיה שיהדהד את השמות ואת השדה הקולקטיבי שיווצר מהתודעות המורחבות שלנו. אלא שאז הכל התחיל להשתבש.

​

למה?

​

פסטרנק.

​

מה איתו?

​

בשיא הטריפ, כשכל כולי, אם אפשר לתת שייכות ל״כל״ שהיה שם, מרוכז בהוויה המפורשת ובחיבור לכלים שהצבנו שם, פסטרנק נעמד מולי והניח עלי את היד שכבר הכרתי כל כך טוב. העיניים שלו זהרו. לא ידעתי אם אני הוזה, או שהן באמת זהרו. זה לא היה משנה. הוא אמר כמה מילים שלא זיהיתי את שפתן, והן הלכו והצטרפו לכדי לחש שנשמע כמו צליל אזעקה צורם, יללה מזוויעה שחדרה ללב האבן שסביבנו והרעידה את הלב. שקשקתי, אני מודה, לא הבנתי מה קורה. ההרים מסביב התחילו לנזול, השמיים טפטפו עננים. ניסיתי לנער אותו אבל הוא היה יציב כמו סלע. היינו בשיא המשימה, רגע לפני שאנחנו מוציאים את האתר מכלל פעולה. שנים התאמנו לרגע הזה, ופסטרנק הזה, תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר איתו. ניסיתי לצאת מעצמי, או להיכנס לעצמי, וצעקתי עליו: ״מה אתה עושה?״ אבל הוא רק עמד מולי, הרים ידיים לצדדים ופתח עיניים גדולות, בוערות. ואז לא ראיתי יותר כלום. רק אור לבן מסמא, בוהק מדי, כאילו המציאות עצמה התאדתה בפיצוץ גרעיני.

​

אנחנו לא מכירים פיצוץ גרעיני משם, אם לזה אתה רומז.

​

לא, לא פיצוץ גרעיני. פיצוץ נשמות. חילוף חומרים. קפיצת זהות. וכל מי שהיה שם נמחק, התאדה.

​

אבל הנה אתה כאן, יושב מולנו, בריא ושלם. נשמע קצת חשוד, לא, אל״מ בן ברוך?

 

זהו, שזה לא אני.

 

זה לא אתה?

 

לא.

 

אז מי אתה?

 

אני חושב שאתם כבר יודעים.